The constant search for some divine spirit as I stand beside the road, only the sound of passing cars brushes my ear. The breeze strokes the wheat stalks with a heroic calm, and this, my friend, is existence itself.
Embrace the saint, they sang to themselves in a choir, the corner of their eyes could not avoid glancing at me. Embrace the saint, help the poor while they all looked with disgust at my torn jeans and my worn-out boots. Embrace the saint, I thought, as I walked away and lit myself a cigarette.
Two by two, shouted the lowly circus acrobat, two by two, he shouted during his juggling break. He was a heavy drinker and chain smoker, and during the breaks he sold two by two to fund his drinks. Two by two — I bought from him again.
שוב הגיע הזמן הזה בשנה. רק שבשנים האחרונות הוא קצת שונה. אני זוכר בילדותי את הדיסוננס הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. יום הזיכרון לחללי צה״ל, שמתישהו הפך ליום הזיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה. זה כמעט קונצנזוס לומר שבשנים האחרונות משקלם של הימים האלו השתנה, היחסים ביניהם השתנו. כילד, יום הזיכרון היה איזה מין חיזיון רחוק. משהו שקשור אליי, אבל אני לא מצליח להבין אותו. מין רעיון שאני לא מצליח לאחוז בו. כשהשנים עברו הוא הפך לקצת יותר אישי. ובמקביל יום העצמאות היה הגאווה שלי, היה היום שלי,...